רבה ד"ר חביבה נר דוד

עיסוק - רבה, מוממחית מקווה, מלווה רוחנית, וסופרת.

I was diagnosed with FSHD when I was sixteen years old. I was living in New York at the time. That is where I was born and grew up. I moved to Israel in my twenties.

No one else in my family had been diagnosed with FSHD or any other kind of muscular dystrophy, so this came as a shock to us all. From as far back as I can remember, I could not pucker my lips, blow up a balloon, or make a proper smile. But no one thought much of it. I had been born a month premature, so we assumed that was the reason. And I could live without doing these things, so we did not pursue it further.

Then, when I was a teenager, suddenly I could not lift my arms. This was cause for concern. My parents took me from doctor to doctor and test to test, but no one knew what to make of it. Finally, my cousin who is a pediatric neurologist sent us to another pediatric neurologist who he thought would be able to diagnose me. As soon as I walked into his office, he knew exactly what I had. 

Back then, almost 40 years ago, there was no genetic test for FSHD. But he gave me a clinical diagnosis and said there was nothing he could do to help me except suggest regular swimming and joining the FSHD Society. I took his advice on the swimming and started doing so once or twice a week. I am now 53 years old and swim two kilometers every day. I thank Dr. Shapira for that advice. I believe the swimming is what has kept me in as good condition as I am. 

The FSHD is now throughout my body, but I am still active and live a rich life. I walk but slowly and with difficulty, and only with walking aids. I can still use my hands and arms, but they are weak, and I have pain in my hands, fingers, arms, and shoulders. I also have lower back pain, and my stomach protrudes like I am five months pregnant. My whole body feels heavy and weak all the time. Exerting myself in any way leaves me feeling like I just did a triathlon. But I keep moving while I can, as I am told the alternative is worse for the muscles.

Two of my seven children (six biological, one adopted) have FSHD, and in some ways that is harder than having it myself. There is some guilt about having passes the disease on to them. On the other hand, if I had not, they would not be here at all today. 

Life is not easy no matter how you play it. I have struggled with this myself, and even written about my journey in three memoirs, the most recent of which came up in December 2021. It is titled Dreaming Against the Current: A Rabbi’s Soul Journey, and a significant part of the book is about my own coming to terms with this illness. In fact, aside from being a writer (I also wrote two novels), I am also a spiritual companion and a rabbi. I run a mikveh (ritual immersion pool) and have taken my love of water and belief in its healing powers into my professional life.

And as much as FSHD has been the biggest challenge in my life, it has also been my greatest teacher. Life is not fair for any of us, but I was awoken to that fact earlier than most others are, which has made me a more compassionate and introspective person, I believe. It has also made me a seeker – a seeker of meaning, answers, and connection. If FSHD has taught me one thing, that is that perhaps there are no answers, but meaning is something we have the power to create. And one of the ways we do so is through connection – with other humans, with nature, with animals, and with the flow of life that is greater than we are.

Life is a journey of learning and growing. And sometimes just being with what is. I am trying to sit with that.

But it is also about working together to create a better world and a better reality. FSHD has taught me that as well, through the inspiring FSHD community around the world. At first, I did not take Dr. Shapira’s advice about joining the FSHD Society. I did not want to see people who were further along in the development of the disease than I was. Back then, I had the luxury to be in partial denial. But once my FSHD went to my legs, I felt I no longer had that luxury. I went to my first FSHD Connect Conference, back in 2014, and it was life-changing. Meeting others with the disease was a bit scary, but it also felt in some ways like coming home. I had never met anyone with FSHD before. Finally, there were others who could empathize and offer advice and support.

About five years ago, my daughter Hallel and I started FSHD Israel. Since then, I have been involved in the FSHD World Alliance. She and I went to the first FSHD World Alliance conference in Marseilles, France, too. That was an amazing experience. Meeting people from around the world with this same disease, seeing the symptoms on faces with different ethnic features and on people speaking all different languages brought home our shared humanity in a way it had never been to me before. In some ways, I have more in common with these people who look so different and speak differently than I do with people who look and speak like me.

We humans are all connected in more ways than we often realize. A disease that has made me feel an outsider in many ways has also brought me into a special club, None of us want to be part of this club, but we are also a group who makes the best of what we’ve been given and who work hard to fight for a better future for generations to come.

I hope one day we will have no need for the FSHD Society or FSHD Israel, but as long as there is a need, I feel blessed to be part of this inspiring group of humans. FSHD Israel has a lot more work to do to make care for people with FSHD better in this country. But working together we have a better chance than trying to do it alone.

אובחנתי FSHD כשהייתי בת שש עשרה. גרתי אז בניו יורק, שם נולדתי וגדלתי. עליתי לארץ בשנות העשרים לחיי.

אף אחד אחר במשפחתי לא אובחן עם FSHD או כל סוג אחר של ניוון שרירים, זה היה הלם לכולנו. מאז שאני זוכרת את עצמי, לא יכולתי לכווץ את שפתי, לנפח בלון, או להעלות חיוך כמו שצריך. אבל אף אחד לא התייחס לזה יותר מדי. נולדתי חודש לפני הזמן המיועד, אז הנחנו שזו הסיבה. יכולתי לחיות בלי לעשות את כל זה, אז לא חקרנו את הנושא.

כשהייתי נערה, פתאום לא יכולתי להרים את הידיים וזו כבר הייתה סיבה לדאגה. ההורים שלי לקחו אותי מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה, אבל אף אחד לא ידע מה לעשות עם זה. לבסוף, בן דוד שלי שהוא נוירולוג ילדים, שלח אותנו לנוירולוג ילדים אחר שהאמין שיוכל לאבחן אותי. ברגע שנכנסתי למשרד שלו, הוא ידע בדיוק מה יש לי.

אז, לפני כמעט 40 שנה, לא הייתה בדיקה גנטית ל-FSHD. אבל הוא נתן לי אבחנה קלינית ואמר שאין דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור לי מלבד להציע שחייה קבועה והצטרפות ל-FSHD Society.

קיבלתי את עצתו לגבי השחייה והתחלתי לעשות זאת פעם או פעמיים בשבוע. היום אני בת 53 ושוחה שני קילומטרים כל יום. אני מודה לד”ר שפירא על העצה הזו. אני מאמינה ששחייה היא מה ששמר אותי במצב פיזי טוב. ה-FSHD נמצא כעת בכל
גופי, אבל אני עדיין פעילה וחיה חיים מלאים.

אני הולכת אבל לאט, עם קושי, ורק עם עזרי הליכה. אני עדיין יכולה להשתמש בידיים וזרועות, אבל הן חלשות, ויש לי כאבים בידיים, באצבעות, בזרועות ובכתפיים. יש לי גם כאבי גב תחתון, והבטן שלי בולטת כאילו אני בחודש חמישי להריון. כל גופי מרגיש כבד וחלש כל הזמן. אחרי כל מאמץ אני מרגישה כאילו הרגע עשיתי טריאתלון. אבל אני ממשיכה לנוע כל עוד אני יכולה, נאמר לי שהחלופה גרועה יותר עבור השרירים.

שניים משבעת ילדיי (שישה ביולוגיים, אחד מאומץ) סובלים מ-FSHD, ובמובנים מסוימים זה קשה יותר מאשר לקבל את זה בעצמי. יש איזושהי אשמה על כך שהעברתי את המחלה אליהם. מצד שני, אם לא, הם בכלל לא היו כאן היום. החיים לא קלים לא משנה
איך אתה מסתכל עליהם. נאבקתי בזה בעצמי, ואפילו כתבתי על המסע שלי בשלושה ספרי זיכרונות, האחרון שבהם יצא בדצמבר 2021. הוא נקרא Dreaming Against the Current: A Rabbi’s Soul Journey וחלק נכבד מהספר עוסק בהשלמה שלי עם המחלה הזו.

למעשה, מלבד היותי סופרת (כתבתי גם שני רומנים), אני מלווה רוחנית ורבנית. אני מנהלת מקווה (בריכת טבילה פולחנית) ולקחתי את אהבתי למים ואת אמונתי בכוחות מרפא שלהם לתוך חיי המקצועיים. עד כמה ש-FSHD הוא האתגר הגדול ביותר
של חיי,הוא גם המורה הגדול ביותר שלי. החיים לא הוגנים לאף אחד מאיתנו, אבל התעוררתי לעובדה זו מוקדם יותר מרוב, מה שאני מאמינה גרם לי להיות אדם רחום אינטרוספקטיבי יותר. זה גם גרם לי לחפש – לחפש משמעות, תשובות, וחיבור.

אם FSHD לימד אותי דבר אחד, זה שאולי אין תשובות, אבל יש לנו את הכוח ליצור משמעות. ואחת הדרכים שאנו עושים זאת היא באמצעות חיבור – עם בני אדם אחרים, עם הטבע, עם בעלי החיים ועם זרימת החיים שגדולה מאיתנו ואינה מובנת לנו, בני האדם.

החיים הם מסע של למידה וצמיחה. ולפעמים פשוט של להיות עם מה שיש. אני מנסה לשבת עם זה. אבל החיים הם גם עבודה משותפת כדי ליצור עולם טוב יותר ומציאות טובה יותר. FSHD לימד אותי גם את זה, דרך קהילת FSHD מעוררת ההשראה ברחבי העולם.
בהתחלה לא קיבלתי את עצתו של ד”ר שפירא לגבי הצטרפות ל- FSHD Society. לא רציתי לראות אנשים אצלהם המחלה מתקדמת יותר. אז, היה לי את המותרות להיות בהכחשה חלקית. אבל ברגע שה-FSHD הגיע לרגליים שלי, הרגשתי שאין לי את הפריבילגיה הזו יותר.

הלכתי לכנס FSHD Connect הראשון שלי, עוד ב-2014, וזה שינה חיי. לפגוש אחרים עם המחלה היה קצת מפחיד, אבל זה גם הרגיש במובנים מסוימים כמו לחזור הביתה. מעולם לא פגשתי מישהו עם FSHD לפני כן. סופסוף, היו אחרים שיכלו להזדהות ולהציע
עצות ותמיכה.

לפני כחמש שנים, בתי הלל ואני הקמנו את FSHD ישראל. מאז, אני מעורבת בברית העולמית של FSHD. היא ואני השתתפנו בכנס הראשון של הברית העולמית של FSHD במרסיי, צרפת. זו הייתה חוויה מדהימה. לפגוש אנשים מרחבי העולם עם אותה מחלה, לראות את הסימפטומים על פנים עם מאפיינים אתניים שונים ועל אנשים שדוברים שפות שונות, גרם לי להבין את האנושיות המשותפת שלנו כפי שמעולם לא הבנתי קודם. 

במובנים מסוימים, יש לי יותר מן המשותף עם האנשים האלה שנראים כל כך שונים ומדברים כל כך שונה ממני מאשר עם אנשים שנראים ומדברים כמוני. כולנו, בני האדם, מחוברים בדרכים רבות יותר משאנו מודעים להן.

מחלה שגרמה לי להרגיש אאוטסיידר במובנים רבים הביאה אותי גם להיות חלק ממועדון מיוחד. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות חלק מהמועדון הזה, אבל אנחנו קבוצה שמפיקה את המיטב ממה שניתן לנו ושעובדת קשה כדי להילחם למען עתיד טוב יותר לדורות הבאים.
אני מקווה שיום אחד לא יהיה לנו צורך באגודת FSHD או FSHD ישראל, אבל כל עוד יש צורך, אני מרגישה מבורכת להיות חלק מקבוצה מעוררת ההשראה הזו של בני אדם. ל-FSHD ישראל יש עוד הרבה עבודה לעשות כדי לטפל באנשים עם FSHD טוב יותר במדינה הזו, אבל בעבודה משותפת יש לנו סיכוי טוב יותר מאשר לנסות לעשות את זה לבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *