דפנה

קוראים לי דפנה אני אישה בת 57 רווקה מאובחנת עם F.S.H.
הייתי בת 13 כשהתבקשתי להגיע לתל השומר למרפאות חוץ נוירולוגיה אחרי שנלקחה ממני בדיקת דם.
אני דוכרת שישבתי בחדר ההמתנה מנשנשת לי חטיף, ד”ר ברנד עבר לידי ואמר, לך לא כדאי להשמין. בהיתי באמא שלי בתדהמה, שתיינו לא הבנו על מה הוא מדבר.
כמה דקות אחר כך בחדר שלו עם עוד רופאה הוא הסתכל עלי במבט ארוך ואמר לי ילדה, כדאי לך לעשות חיים כמה שאת יכולה כי החיים שלך עומדים להישתנות.
את חולה במחלת ניוון שרירים, מחלה שאין לה תרופה והיא לא מוכרת מספיק, אם עד גיל 27 לא יהיה לך התדרדרות של השרירים מצבך יהיה טוב אבל אם לא אז את כנראה תגיעי לכסא גלגלים.
לפני שהספקתי להבין מה הוא אמר אמא שלי רצה מהחדר החוצה בבכי.
עניתי לו בקול אמיץ, לי אף אחד לא יגיד שאני לא יוכל ללכת ויצאתי מהחדר.
מוכרחה לציין שהרגשתי מוכה וטראומטית.
מהיום הזה כל החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה ולא תמיד לטובה.
בבית היה מאד קשה להורים שלי לקבל את זה, חרב עליהם עולמם.
בנוכוחתי הם הכחישו שאני חולה ולא שיתפו פעולה עם הסימפטומים שלא איחרו לבוא.
אני הרגשתי אבודה ומתוסכלת. לימים הבנתי שהם יסו להגן עלי בדרכם.
אבא שלי היה בצייד למצוא רופא שמבין משהו יכול לתת תקווה, הוא התקשר לאנשים בכל העולם כדי למצוא רופא שיגיד אחרת.
עד גיל 36 שלי,(בגיל 37 נולדתי מחדש) הוא חיפש רופא שיכול לעזור ולהגיד אחרת וכל פעם הוא התאכזב מחדש.
עשו לי בשנים הראשונות 4 ביופסיות עם ניתוחים קטנים ועם מחטים ארוכים לתוך השריר ברגליים ובכתפיים.
עברתי מלא בדיקות E.M.G. שלא הראו הרבה והיו מיותרות לגמרי כמו הביופסיות שהיו מיותרות וגרמו להחמרה נוספת.
נשלחנו אז בהתחלה כל המשפחה לאיכילוב לבדיקות גנטיקה ואישרו לנו שאבא שלי הוא נשא את הגן והעביר אותו לי ולאחותי שלימים היתה לה פגיעה בעיקר בידיים. 
לאחותי השנייה ואחי אין את הגן הזה.
אבא שלי רק באחרית ימיו סבל מהשרירים אבל זה כתוצאה של הרבה טראומות שעבר.רוב חייו היה איש מאד חזק פיזית.
כשהייתי בגיל 24 אבא שלי מצא כי בלונדון בבית החולים המרסמית יש מחלקה מיוחדת לניוון שרירים H.S.F כמובן עשינו הכל כדי להגיע לשם.
קיבלו את אחותי ואותי סגל שלם של אנשי מקצוע שעבד עם פרופ’ דובוביץ.
ערכו לי בדיקות שכללו צילומים של הגוף מכל הזוויות. פיזיותרפיסט שבדק את שרירי השלד ונתן הערכת מצב. לקחו בדיקות דם וביופסיה עם מחט ברגל.
בדקו את הנשימה והתברר שאני נושמת %80.
הייתי מאושפזת שם כמה ימים שבסופם נאמר לי שמצבי יחסית טוב כרגע לצערם אין תרופה והם לא יודעים יותר מידי רק יודעים שזו מחלה מתקדמת מאד. עוד הוסבר לי שאם אני ארצה להביא ילדים, רוב הסיכויים שהם יחלו במחלה הזאת, נאמר לי שרק בחודש שישי של ההריון יהיה אפשר לאבחן את הגן דרך מי השפיר. אם העובר יישא את הגן כדאי לשקול הפלה.
לפחות טיילתי בלונדון עם אחותי ומאוד נהנו. ככה חשבתי לעצמי למרות האכזבה הידועה מראש וחריצת הגורל הקשה.
אני יכולה להגיד שתמיד מהיום שאני זוכרת את עצמי כילדה מאד קטנה הייתה לי חולשה בפנים. לא הייתי מסוגלת לקום משכיבה לישיבה תמיד קמתי מהצד ולא הבנתי למה. יכולתי ללכת הרבה ברגל אבל לא יכולתי לרוץ למרחקים ובשיעורי התעמלות המורה אמרה
לי שאני עצלנית. ההורים שלי לא ראו שיש משהו חריג אצלי.
לא יכולתי לקפוץ על גומי כמו החברות שלי רק בגובה ממש נמוך.
משחקי הילדות בזמני היו רובם בחוץ והייתי תמיד אחרונה.
ככה שבגיל 13 הבנתי את הסיבה למה אני לא כמו כולם.
היה לי קשה מאד לעלות מדרגות גבוהות כמו של אוטובוס.
נראה לי שבסביבות גיל 16 לא הצלחתי להרים את יד ימין ולאחריה את יד שמאל ואז הרגלים התחילו להיחלש למרות שרכבתי על אופניים עד גיל 18.
נפלתי המון במהלך השנים, התביישתי, הסתרתי.
כל כמה חודשים חוויתי התדרדרות בלי שום קשר לכלום.
לא גויסתי לצבא הרופא הצבאי לא אישר לי. גם להתנדב הוא לא ממש המליץ לי.
שיחקתי אותה הכי יפה מבחוץ אבל מבפנים הייתי קשה וממורמרת שונאת את העולם, שונאת את עצמי ומנסה להוכיח שאני ינצח את העולם אז לא הבנתי כמה רע אני עושה לעצמי נפשית וכתוצאה מהנפש גם הפיזי התדרדר מהר.
כל השנים עשיתי הכל כדי לשמור על הקיים, עשיתי עיסויים פעמיים בשבוע.
שחיתי בבריכה פעמיים בשבוע . עשיתי פיזיותרפיה.
עשיתי ניסוי בבית חולים איכילוב ששם אושפזתי וקיבלתי קורטיזון לתוך הוריד 10 ימים ועוד כדורים להמשך טיפול בבית.
הייתי בשיקום בבית לוינשטיין ויצאתי משם עם מקל הליכה עוד טראומה שלא איחרה לבוא.
כף רגל ימין נשמטה כלפי מטה ונתקעתי בכל חריץ ונפלתי. זה היה בערך בגיל 25.
חיפשתי מה לעשות כי בזמני לא היה מי שידריך אותי, הגעתי לאורטופד שהמליץ לי לעשות סד לכף הרגל ונעליים בהזמנה.
לבחורה צעירה שמעניין אותה היופי והנראות זאת הייתה מכה קשה.
ההסתגלות לסד ולנעליים הייתה מאתגרת וגרמה לי ליפול.
אחרי תקופה מצאתי סנדלר מיוחד לנעליים והוא שבנה לי קפיץ בתוך נעל גבוה ואז הנראות והסרבול היו נסבלים.
כמי שחיפשה כל הזמן דרכים לשמר את הקיים בגיל 27 עשיתי בדיקת שיער ובעקבות התשובה שיניתי את כל התזונה הפכתי לצמחונית
לקחתי מלא ויטמינים, ניקיתי את הגוף חשבתי שמצאתי את התרופה לעצמי ולאחר שנתייםהייתה התדרדרות נוספת.
הרגליים נחלשו מאד והייתי חייבת להחזיק קביים.
שוב הבושה איך אני יוצאת עם קביים.

אני מוכרחה לציין שהאובדן שחוויתי היה עצום בגודלו בכל פעם התאבלתי על חלק אחר בגוף שהפסיק לתפקד כמו שצריך.
בכל פעם שריר אחר נחלש ואיתו עזב המצב רוח שלי, החברים שלי התחלפו.
הייתי במצב שמנסה להוכיח, לברוח מעצמי. כל הזמן נלחמתי.
חייתי באשליה אחת גדולה מספרת סיפורים ולא קולטת כמה אני עושה רע לעצמי.
יצאתי עם בחורים שמאד אהבו אותי אבל רחמתי עליהם שהם צריכים לחוות איתי את המסע שלי.
הם הבינו ממני שאני לא בחורה לחתונה ואיתי לא יהיה להם ילדים.
שחררתי אותם עם המון כאב.
יצא מצחיק שכל הבחורים שיצאתי איתם היו בנים יחידים והם רצו להמשיך את שם המשפחה שלהם.
עם כל הקשיים הפיזיים והמגבלות שהגוף שלי עבר עדיין חונכתי להיות מועילה ובבית לא נתנו לי להרגיש נכה גם עם ביטוח לאומי קבע אחרת.
פיתחתי אגו וביטחון עצמי בשמיים, הייתי צינית והשתמשתי בהומור כדי להראות את עצמי.
מגיל מאד צעיר הצטרפתי לעסק של אבא שלי ומהר מאד לקחתי על עצמי תפקידים ועשיתי שינויים במערכת, ניהלתי ביחד עם אבא שלי את העסק.
עבדתי איתו 25 שנה.
בגיל 31 עברתי לגור לבד ואז הייתה התדרדרות נוספת.
נזקקתי להליכון כדי לייצב את עצמי בהליכה ושוב איזו בושה איך אני יוצאת מהבית..
היה לי מאד קשה לקום מהכיסא חיפשתי כל מיני פתרונות כדי שיהיה לי קל לקום.
הגעתי למצב שאני צריכה עזרה לקום ואז בכל פעם שיצאתי מהבית ביקשתי ממי שנפגשתי לעזור לי לקום.
אחרי כמה שנים קניתי לי לסלון כורסת טלויזיה קימה העמדה שעזרה לי המון.
היה לי קשה עם כל השינויים וניסיתי ככל יכולתי להתמודד איתם.
פתאום הכרתי את המילה נגישות ומה זה אומר לצאת מהבית לבית קפה או בית מלון.
שירותים עם גובה אסלה מסויים, מיטה בגובה. מקלחת שטוחה.
מאז תחילת השינויים הפיזיים היו לי המון כאבים בגוף ובשרירים כל פעם במקום אחר,
לקחתי המון כדורים משככי כאבים.
הרופאים אמרו, המחלה הזאת לא מלווה בכאבים וזה תיסכל אותי מאוד.
גרתי לבד בערך 6 שנים בלי מטפלת כשאני דוחפת את עצמי מעל היכולות שלי כדי לתפקד.
לא ויתרתי לעצמי, עבדתי, יצאתי, ביליתי ולאט לאט הרגשתי איך אני קורסת פיזית ונפשית לתוך עצמי.
הרגליים שלי מאד נחלשו, נחלשתי באופן כללי.
ואז הגיע המשבר הגדול נכנסתי למצב של אין מוצא. לא היה חסר לי כלום והכל היה חסר לי.
הייתה לי פרידה מאד עצובה באותו הזמן מחבר שלי, המשפחה שלו התנגדה לקשר שלנו.

חוויתי טראומה שזירזה את ההחמרה וכך מצאתי את עצמי מאבדת טעם לחיים, רציתי למות.
עבדתי על אוטומט רק כדי להעביר את היום.

המשפחה שלי עודדה אותי לחיות ולא לוותר זה לא ממש עזר להם.
יום אחד ישבתי והתחלתי לבדוק על המתות חסד בשוויץ וכאלה ותוך כדי אני מתחילה לדבר אל עצמי ואומרת לעצמי איך אנשים מאמינים באלוהים מה זה השטויות האלה אם יש אלוהים למה יש כאלה מחלות.
נזכרתי שחברה חרדית שהייתה לי באותה תקופה נתנה לי ספר תהילים ואמרה לי כשתרגישי ממש רע תקראי בו.
פתחתי את הספר ואמרתי אם יש אלוהים זה הזמן שלך לעזור לי לחיות.
עברתי תהליך מאד ארוך עם עצמי הבנתי שהחיים יותר חזקים מהרצון שלי למות.
התפללתי, בכיתי, צעקתי, למדתי קצת קבלה. למדתי קצת מודעות עצמית.
התקרבתי יותר ויותר לרצות לחיות, יצאתי מהדיכאון.
לפני 10 שנים כמו משום מקום הייתה החמרה נוספת והפעם בסרעפת, הייתי בדיוק בטיול בברלין, שכרתי שם כסא גלגלים חשמלי וכל הזמן הרגשתי עייפה מאד והיו לי עוד תופעות לא נעימות שלא הבנתי מה קורה לי, חשבתי שיש לי אירוע מוחי חלילה.
הגעתי לתל השומר בדיקת סטורציה הראתה 20% ונזקקתי למכשיר BIPAP כדי לנשום.
היה לי נס גדול כי בזכות המדיטציות והחיבור לנשימות נשארתי בחיים.
כשכוח הנשימה ירד היה לי מאד קשה ללכת ואז קניתי כסא גלגלים.

בדיוק לפני 20 שנה ארבעה ימים לפני יום ההולדת שלי של 37 נולדתי מחדש!
בדרך נס הגעתי למטפלת הוליסטית, מרפאה רוחנית שהיא מתקשרת ועובדת עם כל מיני טכניקות לניקוי וריפוי טראומות, מודעות עצמית ודמיון מודרך וכו’.
התקשרתי אליה אחרי שקיבלתי המלצה מבת דודה שלי.
היה לי מאד קשה לשכנע אותה לקבל אותי כי אז היא עבדה רק עם אנשים שמתחברים לרוחניות. היא הסכימה לקבל אותי אחרי שאמרתי לה שבחרתי בחיים ואני צריכה מישהו שיגיד לי איך עושים את זה.
בטיפול הראשון היא עשתה לי אבחון ושאלה הרבה שאלות התחלנו לעבוד והכל היה חדש לי וקצת הזוי אבל משהו בי אמר לי הגעת ליעד למקום הנכון.
אחרי הטיפול השני לא נזקקתי למשככי כאבים. הכאבים פסקו.
התחברתי לגוף שלי בהדרכתה ויצרתי קשר עם העצמיים שלי.
קיבלתי תשובות לשאלות קשות שהיו לי.
הפסקתי לקרוא לזה מחלה ולהבין שזה סימפטום, עשיתי שלום עם עצמי וסלחתי המון לי,
לאנשים, לעולם ולאלוהים.
הגעתי אליה פעם בשבוע בכל שבוע במשך שנתיים.

השתפרתי המון, למדתי כמה חשובה שמחת חיים.
בכל יום בחרתי לחיות הכי טוב שאני יכולה.
לקחתי אחריות על החיים שלי, הפסקתי לספר לעצמי את סיפור הקורבן חייתי תוך כדי למידה והעצמה אישית.
אחרי שלושה חודשים של עבודה מאד אינטנסיבית עם עצמי, עשיתי המון מדיטציות ודברתי המון עם אלוהים, עם הבריאה. קראתי המון ספרים רוחניים ולמדתי המון.
לילה אחד בעודי ישנה חוויתי כניסה של אור גדול לתוך החדר שלי, האמת נבהלתי קצת.
חשבתי מי הדליק את האור כי אני לבד בבית.
קיבלתי ידיעה ברורה, הגיעה אלי ההדרכה הגבוה ומאותו הרגע נפתחתי ליכולות תקשור שהולכות ומתעצמות.
יכולות התקשור שנתנו לי הן לא רק לראות את הפוטנציאלים בעתיד של האדם (מה צופן לו העתיד), הן מאפשרות לי להתחבר ולעזור לכל אדם או נשמה ומראות לי את הדרך עבורו לריפוי גוף ונפש, להעצים את החוזקות שלו ולשחרר כל דבר שמונע ממנו לקבל
את הכי טוב עבורו.
העבודה שאני עושה היא מאד יסודית ומביאה תוצאות מיידיות בהמון תחומים.
הבנתי שיש לי ייעוד חדש והוא להראות את הדרך ולהיות מורה רוחנית לעסוק בריפוי גוף ונפש ולהתחלק בהמון מתנות שיש לי.
לשמחתי אני עובדת 20 שנה בתחום מדהים שנותן לי בחזרה כל כך הרבה.

תודה שקראתם
דפנה עזוז
הוראה רוחנית אינטואיטיבית להעצמה והתפתחות אישית מתקשרת מלמדת אהבה.
טל’ 0505574463
dafnaazuz@gmail.com
ראשון לציון